בס"ד

 הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך בישראל/ פרופסור עמי וולנסקי

המאמר סוקר את המתח שישנו  מאז קום המדינה בין שלושה גורמים:

משרד החינוך, הרשויות המקומיות והמוסד הלימודי- בתי הספר.

עם קום המדינה הריכוזיות הייתה כורח המציאות היות וכדי לבנות מדינה- התהליך הראשוני היה הקניית ערכי המדינה כמו שיוויון וכד'. זהו תהליך שהעצים את הריכוז בידי השלטון המרכזי כשהרשויות המקומיות ומוסדות החינוך מקבלים מקום מוחלש.

משנות ה-70 מתחיל תהליך שבו רשויות המשנה מנסות למצוא את המקומן הנכון והדומיננטי יותר.

גורמי החיזוק של מעמד המדינה היו בין היתר העובדה שהם מממנים את מערכת החינוך, ברוח בעל המאה הוא בעל הדיעה.  חוק חינוך חובה הינו  חוק שמטביע את הריכוזיות של המדינה בכך שרשויות משנה משמשים כמנגנוני פיקוח וביצוע של החוק. המדינה הצעירה אפשרה זרמים רבים של חינוך אוטונומיים כמו כן מוסדות מגוונים של הכשרת מורים ונוצר צורך אמביוולנטי מחד לאפשר את הגיוון להורים ומאידך ליצור תוכנית משותפת הן בהכשרה והן בלימוד. מתוך כך נולד החינוך הממלכתי שכל הזמן  עמד במתח בין הצורך להתערב בשאלות הספיציפיות של כל מוסד וצרכיו לבין ריכוז הפתרונות בידי המדינה. חוק חינוך חובה בנה היררכיה של פיקוח וניהול על הזרמים השונים. התערבות הפיקוח היתה דומיננטית מידי והתערבה בעניינים אדמניסרטיביים ולא רק חינוכיים עד כדי אבסורד. גם העומס על הפיקוח היה כבד מידי ולא ריאלי ולכן ב-72 נולד דו"ח שמנסה למצוא פתרון דרך העצמת המנהלים והרשויות המקומיות. הסוגיה הראשונה היא חוק חינוך חובה שיצר את היחסים בין המשרד לרשויות. הרשויות המקומיות קבלו מקום של "מטריה ארגונית" אבל לא מעורבת בתחום הפדגוגי.הסוגיה השניה נגעה לאחריות של הרשויות לבצע את הוראות משרד החינוך באשר לבניית מוסדות החינוך לפי הוראות המשרד, לא פעם הרשויות מחו על מיקומם אם באמירה שאין להם די כסף לבצע זאת אם באמירה אחרת. גם הסוגיה החברתית היינו הרפורמה ,האינטגרציה היוותה גשר בין המשרד לרשויות.

וועדות פנים של משרד החינוך הבהירו כי המירכוז במשרד החינוך מדכא את המורים ובתי הספר ולא מאפשר ולא מעודד יצירתיות. ואכן ב73 יש תוכניות שמאפשרות אוטנומיה חלקית בבתי הספר.מה שלא הצליח ב73 בגלל בירוקרטיה מדכא נוסה שנית אצל שר החינוך המר בשנות ה-80, אולם גם אז למרות הרצון הטוב והדיבורים הרבים תוכנית האוטונומיה הפדגוגית לא צלחה, גם בגלל קשיים תקציביים. גם בבתי הספר העל יסודיים תוכנית ההגמשה בבחינות הבגרות יצרה קשיים רבים. תוכניות האוטונמיה לא צלחו ואף נחלשו בגלל מבחנים ארציים וכד'.

שינוייי מגמה באו הן מצד משרד החינוך אולם גם בעקבות חוק בחירות לראשות מקומית שיצר אצל הנבחרים רצון להוכיח את יכולותיהם בחינוך, גם מודעות צרכנית תרמה לכך. הרשויות רתמו אנשי חינוך מקצועיים ודרישות ברוח ועדות זנבר והגבירו את הלחץ להעביר תפקידים פדגוגיים לרשויות. ומכאן לשנות ה-91 "ניסוי ירושלים", והצעות למודל של בית ספר בניהול עצמי המנסים להעצים  את המוסד החינוכי עצמו, המחקרים מציגים תמונה שבתי ספר גמישים לסביבה מצליחים הרבה יותר מבתי ספר הקפואים למערכת.

אין ספק, לדעתי, כי המאמר נוקט עמדה המעודדת את ההתנתקות מהמרכז של משרד החינוך ומעודד את הרשויות הקרובות יותר לתלמיד. התמונה המוצגת היא מערכת המנותקת  מצרכי התלמיד לרשות הקרובה יותר לתלמיד וצרכיו. על אף שאני באופן אישי מעודדת יצירתיות וגמישות, אני סוברת שרשויות במקרים רבים גרועים בהתערבותם מאשר משרד החינוך. ההתערבות של רשויות מקומיות מהולות בכל כך הרבה פוליטיקה עוצמתית [גם במאמר מוצג ההתערבות החינוכית כמנוף התקדמות פוליטית]. זה בא לידי ביטוי במינויים פוליטיים העדפת מנהל מסויים וכו' שיקולים שאינם חינוכיים טהורים. גם המעמד הכלכלי המוגן של המורה ובתי הספר חשוף יותר.צא ובדוק מה מעמדם של המורה שמקבל משכורת ממשרד החינוך למורה שמקבל משכורת מרשות מקומית. לכן ,  אינני רואה שהתערבות הרשויות המקומיות  אכן מקדמת את החינוך. יש רשויות יוצאות דופן שחרטו על דיגלן את קידום החינוך- לעיתים מתוך השקפת עולם של זה העומד בראש, ולעיתים מתוך מטרות פוליטיות-פופליסטיות. שדר לאוכלוסיה אשר בדרך כלל מעורבת יותר בחינוך הילדים.

.