"הזורעים בדימעה ברינה יקצורו..." תהילים קכ"ו, ה'

בס"ד
רשומת סיכום, תם ולא נשלם...

בפוסט מיום ה- 13.6 בפרץ של רגשות כתבתי:

כשאני כותבת פוסט  הוא מונח פתוח על שולחן העבודה יומיים ,שלושה. אני מריצה בראשי דברים שלמדתי ובוחנת עם עצמי איזה עניין גורם לי להמשיך לחשוב, גורם לי לבחון מחדש,מה  ידעתי  קודם ומה מעורר אצלי תהיות שאותן ארצה לברר ולחפש להן תשובות. כשאני מחליטה  על מה לכתוב, הנושא מלווה אותי בכל מקום. לומדת, בוחנת, מציגה את טענותיי..... בעלי טוען שאני מתייחסת לכתיבת הפוסטים ברצינות יתר. זה נכון, אך זה נובע מהמקום שבו אני מברכת על ההזדמנות שניתנה לנו- לעצור קמעא, להקשיב לקולות שבתוכנו. ללכת עם מחשבה מסוימת  או עניין מסוים ולברר אותו עם עצמי עד כמה שאפשר. אני נהנית לטייל עם מחשבותיי ומופתעת בכל פעם מחדש מהאסוציאציות והקישורים שעולים מעצמם שגורמים לי שוב לבחון את הרלוונטיות שלהם "לדיון" לתמיכה או להפרכת הדברים.
הלימודים הפתיעו אותי בעוצמתם, הלימודים העיוניים, הסירו אבק וריעננו את ידיעותי, נהנתי ואותגרתי. למדנו מפי מיטב המרצים, רכשנו ידע עדכני וחשוב בתחום הלמידה, החשיבה והתקשוב והשילוב ביניהם. הפנמנו את ההבנה ביחסים בין הפדגוגיה לטכנולוגיה, (מי מוביל את מי?) והלימודים המעשיים (נו שוי...) אלו שהיינו צריכים להפגין בהם ידע בטכנולוגיות המחשב, הם הדירו שינה מעיני וכמעט גרמו לי לעזוב....
אך, הכתיבה בבלוג הייתה עבורי גולת הכותרת של הלימודים, לא אגזים אם אומר שעשרות פוסטים נרקמו בראשי, חלק רשמתי במחברת וחלק הקלדתי במחשב (ושמרתי בתיקיה מיוחדת- פוסטים) רובם לא הגיעו אל הבלוג, חלקם מתוך שיקולי דעת של עיתוי ורלוונטיות וחלקם שלא היו ראויים לשיתוף. אבל בכולם השקעתי מחשבה, בדקתי, שאלתי, חיפשתי תשובות.

אני יודעת שהכתיבה בבלוג תחסר לי. בתקופה זו של הכתיבה בבלוג אוזני הייתה כרויה, הקשב היה ממוקד לנושאים של למידה ותיקשוב.כל מאמר, כל שיעור, עורר מחשבות שנהניתי להפוך בהם ולנסות לרקום מהם פוסט.
מתנה זו שזכינו בה בשילוב הלימודים המעצימים הפכו אותי למורה אחרת. אני חושבת שעליתי כתה ברמת המוריות שלי-
אני מרגישה היום יותר מתמיד רלוונטית, מעודכנת, מעיזה. כמורה למדעים אני מרבה לשלב את המחשב בהוראה, אך לא מספיק, לטעמי, בכיוון של הבניית ידע ושיתופיות, אך מה שהיה בעבר תחושה עמומה -היום הוא בבחינת הוודאי- אני יודעת לאן לשאוף לאן ברצוני להגיע. ויותר  מזה אני מבינה שהשימוש במחשב אינו חזות הכל, אלא הוא אמצעי מעולה שיכול לעזור לי ולתלמידי לחתור אל מטרות ההוראה-למידה ביתר עניין, הנאה והצלחה.

".... בעצם רק בדרך נס לא החניקו שיטות ההוראה המודרניות את הסקרנות הצרופה לחקור ולדרוש. כי מלבד עידוד, זקוק צמח עדין זה, בראש וראשונה, לחופש. בלעדיו הוא נידון, לבטח, לקמילה ולכליון". (אלברט איינשטיין)

משפט מדהים זה כתוב כפתיח להקדמה של ספר ישן ויקר לי מאד "החופש ללמוד" מאת קארל רוג'רס.

מאז שצפיתי בסרט על מערכת החינוך ביפן, (במסגרת הקורס סוגיות בחינוך -פרופ' עמי וולנסקי) המחשבות לא נתנו לי מנוח:

א.כל הזמן מהדהדת בראשי הידיעה, שהעולם המערבי אימץ לחיקו את מדיניות הסטנדרטים שהביאה להישגים מעולים במדינות כמו יפן, סינגפור ועוד. .

ב.הסרט העציב אותי, תחושה כבדה אופפת אותי כשאני נזכרת במה שראיתי: בית חרושת ללמידה,   

הילדות נגזלת מהילדים (10-12 שעות לימוד אינטנסיוויות ביום)

המתח והלחץ התמידי גורמים לתשישות מתמדת. בבתי הספר יש מרפאה עם מספר מיטות!!!

ג. ההישגים המעולים במבחנים הבין לאומיים לא הולידו ממציאים גדולים פורצי דרך.

ד.חיזוקים חיוביים עובדים בסדר, לעומת חיזוקים שליליים שעובדים מצויין וכן הם משפיעים לטווח ארוך יותר. מורה שלימדה בעבר ברוסיה הסבירה לנו שלא היו שם ילדים עם בעיות קשב וריכוז, כי ילד שגילה חוסר ריכוז לחצו אותו חזק עד ששכח שיש לו בעיות...

ה.מערכת החינוך שלנו אימצה את מדיניות הסטנדרטים, אולם ישנו חוסר שביעות רצון, הן מרמת ההישגים והן מחוסר העניין והמוטיבציה בקרב מורים ותלמידים . מדיניות הסטנדרטים לא הובילה לתוצאות המיוחלות.

ו.שמתי לב שבמשך השנים בכל כתה הולכים ומתרבים הילדים שאינם מסתגלים, ילדים עם בעיות קשב וריכוז, אשר בצדק אינם מסוגלים לשבת שעות על תקן מקשיבים בלבד.

ז.ישנה הבנה שמדיניות הסטנדרטים אינה הוליסטית ולכן מתרבות תוכניות נילוות המנסות להעצים את הילד מבחינה רגשית, אישיותית, אך פעמים רבות אין לתוכניות אלו המשך מתוך לחץ המבחנים, או מתוך חוסר דבקות במטרה מתוך אני מאמין אמיתי.

לעומת זאת כשצפיתי בסרט על מערכת החינוך בפינלנד הרגשתי התרוממות שנתנה לי השראה.

גם בפינלנד ההישגים גבוהים, אך איזה הבדל!!

מערכת החינוך שם שואבת את עקרונותיה מתוך המערכת המחקרית המקיפה את כל תחומי הידע הקשורים באדם. בבסיס העקרונות- למידת חקר, שיתופיות ולימוד עמיתים, שיטות ההוראה מגוונות: פרונטאלי- במליאה, בקבוצות, ביחידים-עם עצמם, מול מורה, לימוד עמיתים וכו'-הכל לפי העניין והצורך. התייחסות לרווחתו הנפשית של הילד, סביבה תומכת, חמה. המחשב משולב שם בהוראה, אך רק ככלי חשוב המסייע ללמידה. הילדים, בונים, פועלים, עורכים ניסויים.

גולת הכותרת לדעתי היא הדגש הניתן על כח ההוראה, החל בתנאי הקבלה הנוקשים, בהכשרה המחמירה (רק  בעלי תואר שני) וכן במשך ההוראה, על המורה לבצע מחקרי פעולה בעקבות עניינים שצצים ועליו לפתח מנגנוני פעולה חדשים. הכל מושכל אקדמי.

זהו סדר אחר מתוכנית הסטנדרטים- זוהי ,לדעתי תוכנית גדולה שעליה מדבר פרופ' חן, זוהי תוכנית שמובילה לצמיחה, ללמידה אמיתית- ברמת מורה ותלמיד.

בס"ד

"אם אתה סומך על ילד והוא יודע שאתה סומך עליו- אז אתה יכול לסמוך עליו"- הרב דולי בסוק

ביום שני, כל המשפחה התרגשה, בתי ושתי חברותיה הצטרכו ללמד שיעור בכתה.

במסגרת אחד משעורי היהדות "גדולי ישראל", המורה הציעה שהכתה תתחלק לקבוצות וכל קבוצה, תבחר באחד מגדולי ישראל תחקור אודותיו ותציג אותה דמות לפני הכתה בדרך שיבחרו.

מאז שבתי וחברותיה בחרו ברש"ש (רבי שלום שרעבי)- נפגשו החברות, חיפשו  באינטרנט סרטונים מתאימים (הן מצאו שניים באתר "ילדודס" של ערוץ 7) סיכמו מהווקיפדיה קווים לדמותו, תחנות בחייו, המחיזו סיפור שקשור לגילוי הרש"ש כאחד מגדולי המקובלים.

באופן מוזר (או שלא)  הן לא הצטרכו את עזרתנו, הן ידעו מהן רוצות לעשות, היכן לחפש...

הן השקיעו שעות מתוך שמחה..... שמעתי מהמורה שהיה מקסים.

מה אני למדה מזה?

1.הילדים כבר שם. העולם הטכנולוגי הוא חלק אינטגראלי מעולמם. למרות שבביה"ס רוב השיעורים לא מתוקשבים הילדות בחרו בעצמן וללא הנחיה בדרך זו.

2.כאשר המשימה מאתגרת, רלוונטית הילדים יפעלו מתוך עניין ושימחה- מתקשר אצלי לכל מה שלמדנו על למידה, הנעה והנאה.
 3.ילדים הם סקרניים, חקרניים ויצירתיים. "תנו להם כנפיים ויעופו."

4. כאשר מטילים משימה  על ילדים מתוך בטחון ואמון בהם שיבצעו זאת על הצד הטוב ביותר, אכן הם ממלאים את המוטל עליהם בנכונות רבה ומגלים אחריות רבה. ( ההיגד שבראש הרשומה נאמר ע"י הרב דולי בסוק  בעבר ר"מ בישיבה גבוהה, היום מנהל בי"ס תיכון הימלפרם ירושלים- כשנשאל מה סוד הצלחתו עם ילדים בכל גיל?) מזכיר את הגישה שהציגו בסרט על מערכת החינוך בפינלנד.

5. אני צריכה לחזור לזה- להעביר את האחריות על הלמידה אל התלמידים שלי. שיהיו שותפים להבניית הידע. היום אני בשלה לחזור לזה ושילוב המחשב בהוראה כמקדם לימוד וחקר יעזור לי במשימה זו.

מדברים על זה ברדיו....

בתוכנית "סדר יום" (מהדקה ה-28:30 ,יום שלישי 24.1.12), בהנחיית ענת דוידוב בשעה 8:30 התקיים דיון מאוד רלוונטי ללימודנו , נושאו היה "חינוך בעידן הגלובלי". המרואיינים היו הפרופסורים: מרים בן פרץ כלת פרס ישראל שחיברה את הספר "עיצוב מדיניות חינוכית גישה הוליסטית כוללת" ופרופ' לחינוך, רוני אבירם.

  הספר שחיברה פרופ' בן פרץ נשען על הנחות שצריך עיצוב של מדיניות חינוך בעידן גלובלי.  לדבריה נושאים רבים ודחופים בעידן הגלובלי, ביניהם השינויים הדמוגרפיים לאוכלוסיות מאוד הטרוגניות, חוסר ביטחון כלכלי ודרישה לצדק כלכלי, הטכנולוגיה והתקשורת. אמנם ישנן ניסיונות לטפל [בפן החינוכי] בנושאים כגון אקולוגיה. אבל צריך להתחשב בפן הכלכלי למשל כדי להגיע להישגים.   בן פרץ התייחסה לכך שאין תכנון לטווח ארוך, ולכן צריך להתייחס למכלול, ולא רק לבעיית האקולוגיה. היא מציגה כדוגמה את החוק שעבר לאחרונה -חוק חינוך חינם לגיל 3 ומסבירה, מנסים לפתח תוכניות לימודים אבל לא מכשירים מורים לכך. הינה כבר מתברר שאין גננות, לא הביאו בחשבון שצריך לדון עם ארגוני הגננות, כלומר יש כוונות טובות אבל אין חשיבה תכנונית. חינוך זה תהליך מורכב ומסובך מצד עצמו.  פרופ' אבירם מסכים ואומר: הטענה הבסיסית היא שאין חשיבה אסטרטגית בחינוך , וזה נכון לגבי רוב העולם מלבד פינלנד שנעשו שם צעדים טובים. והרבה החלטות מונעות ממניעים פוליטיים ולא נובעות מתוך חשיבה מסודרת. לשאלת המראיינת האם ריבוי שרי החינוך היא הבעיה? ענה- עובדה זו מחריפה את הבעיה אך היא לא הבעיה המהותית, בניגוד לבן פרץ, שסוברת שמערכת החינוך תמשיך להתקיים בעשורים הבאים וטוב שכך. לדעתו, לא טוב שמערכת החינוך תמשיך להתקיים כמות שהיא והיא לא תתקיים כך. הוא מביא כדוגמא את התקשוב המאפשר שהלימודים יתקיימו מהבית. לשאלה האם הוא מתכוון בית ספר ביתי והפיכת המורה לווירטואלי? אומר אבירם: כן, יש לזה צדדים חיוביים וצדדים לא חיוביים אבל זה הכיוון. 

אבירם טוען שמדובר בהתאמות ושינויים שמוכרחים להיות בתחום החינוך. המחשוב משנה את העולם כבר 30 שנה רק שמערכת החינוך לא יודעת מה לעשות עם זה. 
בן פרץ טוענת שמה שמתאר אבירם זה לא ריאלי, ומציינת את החשיבות החינוכית של מפגש של ילדים עם חברים ועם מורים מבוגרים.  בן פרץ מסכימה שצריכה להיות חשיבה אסטרטגית ובית הספר צריך להשתנות, אבל הכל בין בכותלי בית הספר. המציאות מראה שעם כל ההיבטים הטכנולוגיים אין תחליף לקשר האנושי.

  את הראיון שמעתי בבוקר אולם את הראיון שכתבתי (את רוח הדברים שנאמרו) הודות לפלאי הטכנולוגיה באתר של רשת ב מהקלטה.

  המסקנות שלי מהראיון המאוד מעניין ובפרט לאור מה שלמדנו במשך השנה האחרונה:

א.      שיש תובנה שלמערכת החינוך אין חשיבה אסטרטגית ואכן פרופ' דוד חן התייחס לכך לא פעם בהרצאותיו. בעוד שפרופ' מרים בן פרץ ופרופ' אבירם התייחסו לשני עניינים בנושא החינוך לעניין העידן הגלובלי שבו אנו נמצאים ולנושא הטכנולוגיה והתקשורת הרי שפרופ' חן טוען שכל תחלואי מערכת החינוך הישראלית נובעים מכך שמדיניות החינוך והפרקטיקה מתבססים על מסגרת תיאורטית אנרכיסטית, שיסודה בתפישה שגויה של האדם והידע האנושי ששורשיה במאה התשע עשרה.

מערכת החינוך העכשווית נשענת על שלושה תחומים תיאורטיים: פילוסופייה, פסיכולוגיה, וסוציולוגיה ומתעלמת לחלוטין משורה של תחומי ידע- שהתפתחו במהלך המאה העשרים והביאו לתובנות חשובות בחקר טבע האדם, אופי הלמידה וטבע הידע האנושי. כדי לפתור את בעיותיה של מערכת החינוך יש קודם כל צורך לבחון מחדש את התשתית התיאורטית של מדעי החינוך. )השינויים הבסיסיים שפרופ' דוד חן מציע:

1.     הרחבת תחום הדיספלינות העוסקות בחקר טבע האדם, הידע והלמידה

2.      ניסוח ליבה אוניברסאלית למדעי החינוך שתעשה את הסינתזה התיאורטית  הנדרשת על בסיס מדעי נכון למאה העשרים ואחת- כאן הוא מתייחס להתפוצצות הידע  האנושי ולתהליכי הגלובליזציה שצר המקום מלהרחיב. (מתוך סיכומי השיעור "מדעי החינוך של המאה ה-21.)

3.      .בדיון ברדיו שני המרואיינים ציינו שיש צורך בחשיבה אסטרטגית והביאו את נושא התקשוב כדוגמא לכך אני לא כל כך מבינה למה מצפים בחשיבה אסטרטגית? האם התקשוב הוא החשיבה האסטרטגית? אני חשה שיש פער גדול בין שימוש במושגים גבוהים וגדולים לבין פריטתם בפועל. ואולי זה גם הקושי להתקדמות, שאין אמירות ברורות יותר. אני חוששת שיש ערבוב של מושגים כמו "חשיבה אסטרטגית" ל"יכולת טכנולוגית", שני תחומים שלא בהכרח קשורים (כי עדיין לא הגדרנו לעצמנו- מהי חשיבה אסטרטגית) אולם בגלל המופשטות של הביקורות עורבבו הנושאים יחד. להבנתי,חשיבה אסטרטגית או תוכנית גדולה, כמו שאמר פרופ' חן היא תוכנית המדברת על העקרונות המובילים את מדיניות החינוך, שילוב התקשוב, לעניות דעתי, אינו עיקרון אסטרטגי אלא אמצעי המאפשר למערכת החינוך להוביל את תלמידיה לקראת עתיד יעיל יותר:

ב. כמה נעים היה לי להקשיב לראיון ולהבין כל מילה וכוונה שנאמרו בו. לדעת מה עומד מאחורי כל מושג שנאמר באותו ראיון.

ג. בוויכוח האם יש מקום לביטול ביה"ס, אני מסכימה עם בן פרץ :צריכה להיות חשיבה אסטרטגית ובית הספר צריך להשתנות, אבל הכל בין כותלי בית הספר. המציאות מראה שעם כל ההיבטים הטכנולוגיים אין תחליף לקשר האנושי. מערכת החינוך בפילנלד הם דוגמא מצוינת לבית ספר אחר, המשלב טכנולוגיות, אך מקפיד לגייס להוראה מורים מעולים והקשר האנושי הוא בבסיס החינוך שם.

ספרים רבותי ,ספרים

בס"ד

באחד ממערכוני הגשש שייקה וגברי פותחים דוכן לממכר ספרים, ספרים במשקל.

אני נזכרת, שלפני כחמש עשרה שנה קניתי תקליטים. תקליט אחד בשקל.

האם זהו גורל הספרים מנייר?
בעתון "נשים" מיום ד' טבת, 30 בדצמבר2011 מובא ראיון עם גילה בן הר מנכלי"ת מט"ח.

בן הר, שזכתה להיכלל ברשימת 101 המשפעים לטובה בישראל, והוגדרה על ידי המגזין "ליידי גלובס",

כאחת הנשים המשפיעות לשנת 2010 מצהירה: "כבר עכשיו לא צריך ספרי לימוד יותר, עידן רכישת ספרי הלימוד במאות שקלים וסחיבת ילקוטים כבדים על הגב נמצא בימיו האחרונים.....כל ספרי הלימוד של התלמיד נמצאים ברשת."

בן הר צופה ש"תוך שלוש -ארבע שנים רוב הילדים יגיעו לבית הספר עם ילקוט דיגטאלי."

אין זה משנה לדעתי, אם הספרים ייעלמו עוד ארבע שנים, יותר או פחות, מעניין אותי לדעת עד כמה המורים יודעים ללמד, לכוון באמצעים אלו את תלמידיהם עד כמה מכשירים אותם לכך? האם יש מחקרים המצביעים על הצלחה ושיפור בהישגים? במה שונה ספר דיגטאלי מסביבת למידה אחרת? האם מלבד ההדגמות שספר דיגטאלי מציע ומלבד הנוחות (אולי) ישנם יתרונות נוספים? אני תוהה, האם ספרי לימוד דיגטאליים יאריכו ימים? שכן ספרי לימוד דיגטאליים נראים לי מעיין חוליה מקשרת בין הספרים המודפסים לבין חומרים, סביבות למידה ומקורות מיידע מתוקשבים. המעבר לספרי לימוד דיגטאליים מאפשר אולי להוביל את המורה ואת התלמיד בסביבה מוכרת עם יתרונות התקשוב. לי נראה, שהגבול יטושטש, וספרי לימוד דיגטאליים יעלמו, אף הם אט אט.
תהליך דומה ומואץ קורה  עם הוצאת ספרי קריאה, ספרי עיון ואנציקלופדיות דיגטאלים ומכשירים כמו אייפד מחזקים מגמה זו. יתכן שעוד מספר שנים ולא נשאל יותר ספרים מספריה.

ומה אצלנו? מה עם ארון הספרים היהודי?

נראה לי שאצל עם הספר- הספר המודפס לא יכול להעלם וזו בשל הקריאה בספר התורה ולימוד תורה בשבתות וחגים. אולם אין להתעלם מהמהפכה האדירה בסיפריית הספר היהודי. בעלי הוריד אפלקציה לאייפון המקשרת אותו למאות ספרים תורניים, ספרי הגות ומחשבה, ספרי קבלה, ספרי שו"ת ועוד. בעלי נפעם מהנגישות ומהגודל. באפלקציה זו יש יותר ספרים מכל הספריה  שבביתנו. (והיא כלל לא קטנה).

אך אליה וקוץ בה- אי אפשר ליהנות מהעושר הזה בשבתות ובחגים שכן נמנע מהיהודי הלכתית לפתוח מחשב או אייפון  ואז הוא נזקק לספר מנייר. לכן, בעולם היהודי, הספר לא איבד את חנו ואת הדף צריך עוד להפוך ולא רק לגלגל. אולם מעבר לזאת ועדיין לא הצלחתי להסביר במדויק את הסיבה, יש משהו בספרים שאינו קיים במחשבים ובאפלקיציות שונות.

משתמשים בביטויים כמו להריח את הדף, למשש את האותיות, ביטויים שמבטאים את ה"נשמה" של הספר שאינה נמצאת במחשבים למיניהם. כמובן ישנו קושי להסביר לוגית את הטענה המעין מיסטית של "נשמת הספר". איך שלא נסביר- בעולם היהודי הדתי, בבתי הכנסת בבתי המדרש וגם בסלון הבית היהודי עדיין מעטרות הספריות את הקירות בספרים שמעלעלים בדפיהם מידי פעם.

בישיבות, שהם מעין כור אטומי של עיבוד חומר לימודי, ומקום יצרני של חידושים ורעיונות והגדרות לימודיות הלכתיות- הספר משמש כמקור מרכזי ועיקרי של ידע של מקור ללימוד והשראה. ובכל זאת סנונית ראשונה- בכתה י' בביה"ס "חברה ומשפט" אמי"ת כפר בתיה ברעננה לומדים ללא ספרי לימוד. הילדים כותבים את הסיכומים, העבודות והמבחנים- בתוך המחשב. הרב אליעזר קורצוויל, מנהל ביה"ס, בנה תוכנית להעביר את לימוד הגמרא למודל ממוחשב בכדי להפוך את הלימוד למאתגר ומזמין יותר. מתוך אמונה שצריך לעשות שימוש בכלים החדישים ביותר שניתן לרתום לטובת חינוך איכותי,מבלי לפגוע בתוכן הלימודי ובאווירה החינוכית. (מתוך עיתון "נשים" 30.12.2011 עמ' 65)

היש חדש תחת השמש ?

בס"ד

במסגרת הקורס של פרופסור עמי וולנסקי נתבקשנו לקרוא את המאמר: "חזון חדש של בתי ספר בניהול עצמי: גלובליזציה, לוקליזציה והתאמה אישית" שכתב פרופסור יין צ'אנג צ'נג.

בכל העולם ישנה שאיפה להשיג אפקטיביות חינוכית ולפתח את בית הספר ובד בבד להתמודד עם האתגרים שנובעים מהסביבה של המאה העשרים ואחת. לכן נבנות ומיושמות רפורמות רבות חדשות לבקרים. צאנג טוען שאין זה מספיק שכל בית ספר יעסוק בשיפור תהליכים פנימיים, בהעצמת ביה"ס ועוד. אלא צריך פרדיגמת חינוך חדשה, לפתח ייעדי חינוך ושיטות חינוך לדורות העתיד.

הפרדיגמה החדשה אותה הוא מציע נובעת מתהליך הגלובליזציה המתרחש היום בעולם בתחומים רבים. תהליך הגלובליזציה הפך את העולם לכפר גלובלי קטן. משמעותו של דבר הוא הסרת גבולות ומחיצות בין האומות, שיתוף פעולה בין לאומי ועוד. האדם יהיה לומד בכפר גלובלי של מידע, של טכנולוגיה עתירת ידע ושל ריבוי תרבויות. אי לכך צריך להכשיר את הבוגר העתידי של בית הספר החי במרחב המיוחד הזה- לקראת תפקודו כלומד עצמאי לאורך כל שלבי החיים. זאת אומרת, יש להקנות לו מיומנויות מתאימות שיהפכו אותו ללומד עצמאי בכל מקום ובכל זמן לאורך כל חייו.

לדברי צ'אנג, הפרדיגמה צריכה להשתנות מ"פרדיגמה מסורתית בעלת זיקה למקום" ל"פרדיגמה משולשת חדשה" שתדגיש פיתוח אינטליגנציות מרובות ותנהיג חידושים ושינויים בבתי הספר שינבעו מתוך התהליך המשולש: גלובליזציה, לוקליזציה והתאמה אישית.

גלובליזציה – הכוונה לחיבור הילד וחשיפתו לערכים, לידע ,לטכנולוגיות ונורמות התנהגות בין מדינות וחברות ברחבי העולם. לימוד באתרי אינטרנט,לימוד מהאינטרנט, תוכניות של חילופים או ביקורים בין לאומיים-הם דוגמאות לכך.

לוקליזציה- התחשבות ומתן מענה לצרכי הקהילה המקומית, בה אנו חיים.מעורבות קהילתית. משמעות הלוקליזציה בחינוך היא לדאוג למרב הרלוונטיות המקומית, לתמיכת הקהילה וליוזמה בחינוך, בהוראה ובלמידה. שיתופי פעולה בית ספריים, מעורבות הורים וחשיבה על תכניות לימודים רלוונטיות לקהילה הבית ספרית ועוד.

אינדיבידואליזציה- מענה לצרכי הפרט ותכונותיו. התאמה אישית, התחשבות באינדיבידואליות של חברי הקהילה. הכוונה להעברה, סיגול ופיתוח של ערכים, ידע, טכנולוגיה ונורמות התנהגות חיצוניים, כדי לענות על צרכיו של הפרט ותכונותיו. כאן המקום להתאים את הלמידה לאינטליגנציות והיכולות השונות של הלומדים. צא'נג כותב שהאינטליגנציה האנושית צריכה להיות תלוית הקשר, בהסתמך על תיאוריית טבע האדם בהקשרים חברתיים: בקונטקסט של הסביבה הטכנולוגית, הכלכלית חברתית, הפוליטית, התרבותית והלימודית של האלף החדש. בתור שכזו, אפשר לסווג את האינטליגנציה האנושית לשש אינטליגנציות מרובות תלויות ההקשר.

לסיכום: צאנג מציע פרדיגמת חינוך חדשה הנובעת מתוך השינויים המתרחשים בעולם בכל התחומים.חזונו להבראת מערכת החינוך: הקמת בתי ספר בניהול עצמי, שיתמכו ויפעלו על פי פרדיגמת החינוך החדשה. שתדגיש פיתוח אנטלגנציות מרובות ותנהיג חידושים ושינויים בבתי הספר שיכללו את המשולש: גלובליזציה ,לוקליזציה והתאמה אישית. 
מצאתי הקבלות ומספר הבדלים בין החזון של צ'אנג לבין הצעותיו של פרופסור דוד חן                                                                                            

פרופ' דוד חן בקורס "מדעי החינוך במאה העשרים ואחת" הרבה לתאר את הכשל של מערכת החינוך ואת הקושי שלה להכין את בוגריה, כך שיוכלו לעמוד מול אתגרי המחר.
בשיעור האחרון פרש בפנינו את הצעתו לביה"ס העתידי: בבסיס התוכנית יהיו לימודי ליבה שיכללו: שפת אם אנגלית, ידע עולם פיזי/ ביולוגי, ידע עולם חברתי, ידע עולם תרבותי.
מיומנויות יסוד – כתיבה וקריאה, חשיבה אנליטית וסנטיתית.
כל אלו ילמדו ברמת אוריינות ובהיקף משוער של כ 30% מזמן הלמידה הכולל. לפי פרופ' חן
העניין הציבורי בלמידה זו מחייב שליטה מלאה של המדינה – מהגדרה מדויקת של תוכניות הלימודים, על דרכי הלמידה והערכת ההישגים. לפי צ'אנג תוכניות הלימודים יעוצבו ע"י בתי הספר בניהול עצמי. תוכניות שידגישו, פיתוח אינטלגנציות מרובות וינהיגו חידושים ושינויים בבתי הספר שיכללו את המשולש: גלובליזציה ,לוקליזציה והתאמה אישית
לעניות דעתי, לימודי הליבה עליהם מדבר פרופ' חן, מתאימים לצלע "גלובליזציה" במשולש ההתייחסויות שאותו מציע יאנג. לפי פרופ' חן:
כל שאר הלימודים (כ 70% מזמן הלמידה הפנוי) יוקדשו ללימודי בחירה שתיעשה במשותף ע"י הורים ותלמידים. לימודי הבחירה יאפשרו התאמה לשונות הגדולה הקיימת באוכלוסיה – הן השונות הבין אישית הכרוכה גם בהבדלים של יכולת וגם בהבדלים של עניין והן השונות החברתית והתרבותית הקיימת בין הקהילות הרבות המהוות את החברה הישראלית. בחלק זה של לימודי הבחירה- פרופ' חן מתייחס לשתי הצלעות האחרות שבמשולש בפרדיגמת החינוך החדשה שהציע צ'אנג, "לוקליזציה" ו"התאמה אישית".
אני נוטה להסכים עם פרופ' חן (וכבר כתבתי על כך בפוסט מיום 13.11.2011) בדבר הנחיצות בתוכנית ליבה בסיסית ומחייבת וכן מתן אפשרות לכל בית ספר לפתח תוכניות משלו, אשר יתנו מענה לשונות, פיתוח אינטליגנציות מרובות ,התייחסות ומעורבות בקהילה תוך שימוש בכלים (גם טכנולוגיים) ושיטות הוראה שיאפשרו לממש תוכניות אלו.

תאוריות גדולות

תיאוריות בחינוך – דיאלוג עם פרופסור דוד חן

באחד משיעוריו פרופ' דוד חן השמיע ביקורת על כך שבישראל אין למערכת החינוך תיאוריה חינוכית ,לאחר זמן שדבריו חלחלו בראשי , חשבתי לעצמי-מדוע? הרי למדתי תיאוריות בחינוך. כשלמדתי על הקניית הקריאה - למדתי יחד עם השיטה את תיאוריית הלמידה שבבסיסה וכך בשאר המקצועות. שמרתי את הרהורי לעצמי עד שנפגשתי שוב עם פרופ' דוד חן. לאחר ההרצאה שאלתי אותו את השאלה הנ"ל, הוא הקשיב, חייך ואמר -אני מדבר על תיאוריה בגדול, למערכת החינוך אין תיאוריה גדולה.

אכן יש תיאוריות קטנות של כל תוכנית חדשה שמביאה עימה את התיאוריה שלה, מה שאנחנו מכנים רציונל של התוכנית, ואדרבה, במחשבה נוספת, אולי ריבוי התוכניות המתחדשות חדשות לבקרים, מעיד על תיאוריות קטנות ולא על תיאוריה גדולה.

מהי תיאוריה גדולה? להבנתי, מדובר על תובנה של סולם ערכי במערכת החינוך, האם פיתוח היצירתיות או השינון? האם הערכים או הידע? האם התחרות של מי הדשא ירוק יותר כאשר לא לוקחים בחשבון מהו הירוק?

תיאוריה גדולה היא חזון, חזון שממנו מוכתבות התיאוריות האחרות שיונקות ויוצאות ולפעמים גם נפסלות לאור התיאוריה הגדולה.

צפיתי בסרטון על מערכת החינוך בפינלנד והבנתי מהי תיאוריה גדולה.

האם יש לנו תיאוריית חינוך גדולה? האם אני יכולה להגדיר לעצמי מהי התיאוריה הגדולה בחינוך שבאמתחתי? עצם ההשאלה מעלה צורך למחשבה ...

אני מוצאת שאצלנו המסרים סותרים מצד אחד מעריכים ומוקירים בתי ספר פורצי דרך, ומצד שני נמצאים מבחני מיצ"ב ומבחני הבגרות והלימוד הופך להיות ממוקד לעניין המבחנים וכל הערכים החשובים של הבניית ידע, לימוד עמיתים, מתן מענה לשונות, התיחסות לפן הרגשי- נפשי של הילד וכו' נשכחים תחת לחץ הרצון להרשים, לא לאכזב ולהציג הישגים גבוהים.